אל תקראו לי קייטנה // דביר בשן, מנהל שיווק קימאמה

“מצוין! אז קבענו שניפגש שם. רק תסביר לי שוב איך אני מגיע לקייטנה שלכם?”.

“אתה יכול לשים בווייז, ואנחנו קוראים לזה מחנה קיץ”.

אני מתקן בפעם השלישית היום.

“מחנה קיץ, כן. נו, זה אותו דבר”

לא זה לא. אני חושב לעצמי ולא מעז לומר.

הזמן עובר מהר, ומבלי ששמנו לב, אנחנו בקימאמה מתארגנים כבר לקראת הקיץ ה-14 שלנו. 14 שנים של מחנות קיץ, של מכביות, של בנקוויטים. 14 שנים של קהל לקוחות שהולך וגדל, של כתבות בעיתונים, של מאות מדריכים מדהימים, של אלפי חניכים מרוצים. 14 שנים שאנחנו מפיצים את הבשורה, ועדיין, כל מי שלא חווה את קימאמה מקרוב, ממשיך לקרוא לנו קייטנה. למה? ולמה בעצם זה בכלל מפריע לי כל כך?

הכוונה

ההבדל המהותי ביותר לטעמי, מתחיל כבר בשלב ההגדרה העצמית. בשביל להבין זאת ראוי שנחזור קצת בזמן אל העבר, להיסטוריה של ארץ ישראל. התיעוד המוקדם ביותר של קייטנות בארץ הוא משנות ה-30 של המאה הקודמת. אז, בתחילה ביוזמת עיריית תל אביב, ולאחר מכן דרך “ועד ההורים המרכזי” נפתחו בעיר העברית שורת קייטנות שמטרתן המוצהרת הייתה “להעסיק את הילדים במהלך חופשת הקיץ”. אז, זה עוד נקרא “קיטנא”. קייטנת בי”ס תלפיות, בית ספר עירוני-יסודי דתי לבנות, היא הקייטנה הראשונה המתועדת. למרות מגוון פעילויות שהיו פופולריות באותה תקופה, החל מרקמה, שח-מט ועד ל”לקפוץ מתחת לברז מים זורמים” המסעירה, התמה המרכזית עדיין הייתה ‘להעסיק את הילדים’. כלומר, כל פעילות בקייטנה הייתה נבחנת כפונקציה של מילוי זמן.

עשרות שנים קודם לכן, לקראת סוף המאה ה-19, בארצות הברית של אמריקה החלה להשתרש תרבות מחנות הקיץ. כבר אז, מחנות הקיץ הראשונים ראו עצמם כשליחים של חינוך בלתי פורמלי, ככלים ליציקת מערכת של ערכים מוספים. תנועת מחנות הקיץ הראשונה התפתחה כתגובה לחשש מהשלכות הסביבה העירונית-תעשייתית על ילדים. תומכי מחנות הקיץ שאפו ליצור תרבות אלטרנטיבית ואנטי-מודרנית לעולם שבו אותם חניכים ראשונים חיו בשאר השנה, עם דגש על ערכי עצמאות וחיבור לטבע. בשנת 1904 הם אף קיבלו את החותמת של הממסד האינטלקטואלי. ספרו המוערך ‘התבגרות’ של הפסיכולוג ג. סטנלי הול טען כי התפתחות של הילד דומה להתפתחות של חברות אדם מוקדמות, ומסיבה זו, הוא צריך לבלות זמן בטבע, “בסביבה הבלתי מבויתת ממנה החיים המודרניים חטפו אותו”. בשנים שלאחר מכן, מחנות הקיץ באמריקה פרחו, ועד 1918 כבר היו למעלה מ-1000 מחנות בכל רחבי המדינה.

עם הזמן, רוב מחנות הקיץ האמריקאים התרחקו מרעיון ה”אדם לבדו מול הטבע” בתור המאפיין המרכזי, והתחילו לפתח תכניות חינוכיות, חברתיות ומעשירות במגוון תחומים. בזמן אחר ובמאמר נפרד נרחיב על התפתחות מרתקת זו, אולם לעניינינו, דבר אחד לא השתנה לאורך 140 שנות מחנות קיץ, והוא שמטרתנו המרכזית היא לעולם לא “להעביר זמן”, אלא לספק עולם תוכן נוסף, כזה שקיומו מתאפשר רק בסביבה מנותקת מהמציאות היומיומית של הילדים ובני הנוער.  לא אשכח את מידת הפתעתי, באחד מימי הראשונים בקימאמה, כאשר הייתי עד לישיבות ארוכות ונלהבות, שאיכלסו כמה מאנשי החינוך הטובים ביותר שזכיתי להכיר, בנושאי מבנה ותוכן המחנה. נדהמתי לגלות כי לכל פרט בלו”ז יש סיבה וכוונה מאחוריו. כל סעיף הוא תוצר של דיון ממושך. לא משאירים דבר ליד המקרה.

הבועה

בחזרה לישראל ותרבות הקייטנות. מאז אותן קייטנות ראשונות של שנות ה-30, ועד העשור הראשון של המאה ה-21, לבד מכמה דוגמאות חריגות, שוק פעילויות הקיץ לילדים הורכב כולו מאלפי קייטנות יומיות אשר פעלו (ועדיין) בלוחות זמנים של 08:00 בבוקר ועד 13:00 בצהריים. לו”ז המזכיר באופיו את זה של בתי הספר, ומוגבל בשל כך. לא ניתן לטעון לקיום של תרבות אלטרנטיבית כאשר פועלים באותן תבניות.

המעבר למבנה של מחנה סגור מאפשר לנו להעניק לחניך, לא רק את החופש מהסביבה המלחיצה, אלא גם מכל עכבות שעלולות לנבוע ממנה. פעם אחר פעם אנחנו עדים למקרים בהם חניכים, לאחר כמה ימים במחנה, מתחילים להשיל מעליהם ציפיות של הסביבה והחברים, ומאפשרים לעצמם חופש לנהוג כפי שהם היו רוצים לנהוג באותן סיטואציות. תופעה זו מופיעה בערכי קימאמה תחת הכינוי “החופש להיות אני”, ובכך אנו מגדירים את השאיפה שלנו לדאוג בכך עת לייצר את הסביבה התומכת לכך.

בנוסף לחופש האינדיבידואלי, יעידו בוגרי מחנות הקיץ השונים באשר הם, משהו באווירת “הבועה” של המחנה הסגור, מייצר פלטפורמה לקיומן של אינטראקציות וחברויות, אשר נדיר עד בלתי-אפשרי לראותן בכל מסגרת אחרת. כאשר ילדים מרשים לעצמם להיפתח בפני חבריהם, בהכרח הקשר ביניהם יהיה משמעותי יותר. כל אלו מתחברים לצמד המילים החמקמק והקשה לפענוח – “הווי מחנה”. שאלו אותם על זה, הם יענו לך ב”זר לא יבין זאת”, וזו לא תהיה תשובה מתנשאת ואכזרית. הם צודקים, והם יודעים על מה הם מדברים.

וכן, שהייה ממושכת של ילדים מחוץ לבית מפתחת עצמאות. גם זה.

ההון האנושי

אחרי תקופה בקימאמה, התחלתי לסגל לעצמי כל מיני מנהגים. אחד האהובים עליי היה להגיע למשרדי המחנות בקיץ, ולשבת שם. לפעמים הייתי פותח לפ-טופ ועובד משם, במקום במשרד הקבע שלי בשפיים. כשמבקרים במחנות בזמן פעילות, המחזות נוטים להיות מרשימים מאוד. כמויות הילדים, הרעש, הריקודים שכולם כבר מכירים, המורל השבטי שבולט לכל מי שנקלע לאיזור חדר האוכל, והתחושה שתמיד משהו קורה. בין כל אלו, תמיד הרגשתי שמקום מושבי במשרד המחנה, הוא כרטיס הכניסה שלי אל מאחורי הקלעים של מחזמר בברודוויי. המשרד הוא החצר האחורית של מחנה הקיץ, המקום בו אנחנו מדברים עם הורים, ממלאים טבלאות אקסל של נוכחות, ועוקבים אחרי כל המתרחש. הוא גם המקום אליו מדריכים ומרכזים מגיעים כדי להכין את הפעילויות, וגם, לפרוק קצת חלק מהלחצים שמאפיינים עבודה מסביב לשעון במחנות קיץ. רחוק מהילדים.

שם תמצאו תשוקה ואיכפתיות בשפע. אפשר לראות מדריכים קורנים מאושר לאחר פריצת דרך שעשו עם חניכים, בזמן שאחרים דורשים בתוקף לשריין עבורם את חלקת הדשא במחנה שבה התכוונו לקיים פעילות גיבוש. כולם דואגים במרץ להצלחה של מיזם החינוך הבלתי פורמלי, שאנו קוראים לו קימאמה, ליצירת החוויה עבור החניך שהיא גם ערכית וגם, ובכן, כיפית בטירוף.

במקביל להכנה הממושכת שמחנות הקיץ עורכים עבור התוכנית החינוכית, אנחנו מבלים חלק נכבד מהתקופה הארוכה שלפני מחנה בגיוס, מיון והכשרת הצוות המתאים. בדומה למחנות הקיץ האמריקאים, אנחנו מציבים סטנדרטים גבוהים, המתבססים על מידע מצטבר של עשרות שנים, וחותרים לעמוד בהם. כשמדברים על צוות, מידת ההשקעה היא גבוהה כשם שהיא חשובה. אם בנכסים עסקינן, כנראה שהמדריכים הם בעלי הערך הגבוה ביותר עבור מחנות הקיץ.

מחנה קיץ הוא קהילה, וככזה, אנחנו יודעים ששימור של חברי קהילה הוא ערך מפתח להתפתחות שלה. עקב כך, רוב המדריכים שלנו חוזרים שנה אחרי שנה, חלקם יותר מעשור, חלקם חניכים לשעבר. תחושת השייכות והקהילה היא מרכיב מרכזי בהצלחתם של המדריכים ליצור אווירת מחנה ייחודית, כזו שעוטפת את החניכים בהרגשה שגם הם שותפים למשהו גדול. לקהילה הזו. מבלי לזלזל בעבודתם של מדריכי הקייטנות, מעצם היותם חלק ממסגרת רגעית, אין ביכולתם לייצר את האפקט המדובר.

סיכום

גם בתום 13 קייצים (וחורפים) של מחנות קימאמה בישראל, המילה “קייטנה” עדיין מתפקדת כשם כולל לכל פעילויות הילדים והנוער בחופשים. זהו שריד עתיק של למעלה מ-80 שנות היסטוריה, אשר עיצבה את חיינו והשתרשה בתרבותנו. בסוף, זה הכול עניין של זמן. בינתיים, אנחנו מצדינו נמשיך להשקיע את המאמצים בתכנית, בצוות, וביצירת החוויה האולטימטיבית. נעבוד להצדיק את התואר “מחנה קיץ”, ואת השם “קימאמה”. מתישהו זה יתפוס.